החלטה בתיק בש"פ 6422/13

1.        לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 27.8.2013, בתמ"ת 51027-07-13 (כב' השופט ד' רוזן), בגדרה, נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

רקע והליכים קודמים

2.        בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד העורר, יוחסו לו עבירות אלה: קשירת קשר לביצוע פשע [ייצור נשק וניסיון להיזק בחומר נפץ], לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון להיזק בחומר נפיץ, לפי סעיף 454 ביחד עם סעיפים 452 ו-25 לחוק העונשין; ייצור נשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; רכישה והחזקת נשק, לפי סעיף 144(א) סיפא ביחד עם סעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין.

3.        בכתב האישום נטען, כי במועד שאינו ידוע למאשימה, במהלך החודשים ינואר-פברואר 2013, רכש העורר מאדם שזהותו אינה ידועה, חומר נפץ במשקל של כ-133 גרם, המכיל בתוכו חומר נפץ מרסק מסוג ציקלוטניט, נפצים וחוט חשמל, בתמורה לסכום של 2,000 ש"ח. עובר ליום 5.3.2013, פנו אל העורר אלירן וקנין (להלן: אלירן) ואפי ג'רבי (להלן: אפי) במטרה לרכוש ממנו את רכיבי מטען החבלה. במועד זה או בסמוך לו, כך נטען בכתב האישום, קשרו השלושה קשר "להרכיב מטען חבלה ולפגוע בנכס במזיד באמצעות מטען חבלה אשר ירכיבו יחד". במסגרת הקשר ולשם קידומו, נפגשו העורר ואלירן, ביום 5.3.2012, בשעות הערב, בעיר חדרה "לצורך הרכבת המטען". במהלך הפגישה, התקשר אלירן לאפי וביקש ממנו להגיע למקום ולהביא עמו "שלט וזיקוק לצורך הרכבת המטען". יצויין, כי אפי הגיע למקום המפגש כשבידו השלט בלבד.

           נטען בכתב האישום, כי במועד זה מכר העורר לאלירן ואפי את רכיבי מטען החבלה ואף סיפק להם, לבקשתם, רכיבים נוספים לצורך הרכבת המטען, ובכלל זה: שתי מאפרות מתכת, רסיסים מתכתיים, שקית וניירות, והכל תמורת סכום של 6,000 ש"ח. בהמשך, נסעו השלושה לביתו של אפי על מנת להרכיב את המטען ולבדוק את תקינותו. עוד באותו יום (5.3.2013), בשעות הלילה, הרכיבו העורר וחבריו מטען חבלה קטלני. מטען זה הורכב, בין היתר, משתי מאפרות מתכת המחוברות ביניהן באמצעות חומר נפץ, וכן שקית שהכילה 45 רסיסי מתכת, נפץ חשמלי ופתיל הדלקה. נטען, כי מדובר ב"מערכת חשמלית אשר אמורה לגרום להתפוצצותו של המטען באמצעות הפעלה מרחוק". עוד נטען, כי מטען החבלה הקטלני תוכנן כך שהוא עלול "לגרום להרס רב ולמותו של אדם עם התפוצצותו".

           במסגרת הקשר ולשם קידומו, הטמינו אלירן ואפי, או מי מטעמם, עובר ליום 12.3.2013, את מטען החבלה הקטלני בסניף "טיב טעם" ברחוב אבן גבירול 164 בתל אביב. ביום זה, בסמוך לשעה 03:00 לפנות בוקר, הוצתה החנות, ומספר ימים לאחר מכן התגלה מטען החבלה הקטלני מבלי שהופעל, ובכך נמנעה פגיעה בחפים מפשע.

4.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו. נטען בבקשה, כי בידי המאשימה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של העורר, ובכלל זה: הודאתו בפני מדובב; הודאתו בפני צוות החקירה; טביעות אצבעותיו על-גבי המטען שנתפס, ועוד.

           אשר לעילת המעצר, נטען כי קמה נגד העורר עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), מאחר שמדובר בעבירה שנעשתה "תוך שימוש בנשק קר או חם". בנוסף, קמה נגדו עילה נוספת, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים, מאחר שמדובר בעבירת בטחון, כהגדרתה בסעיף 35 לחוק המעצרים. לכל אלה יש להוסיף את עילת המסוכנות הכללית, שכן יש במעשיו של העורר מסוכנות אינהרנטית. עוד נטען, כי קיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר העורר מהמעצר, הוא עלול להתחמק מהדין ולשבש הליכי משפט. זאת, שכן העורר זומן להתייצב במשטרה, אך הוא לא עשה זאת וניתק את המכשיר הנייד שלו. רק בחלוף 24 שעות, התייצב העורר בתחנת המשטרה. המשיבה הוסיפה וטענה כי אין חלופה אשר תבטיח את מטרות המעצר, שכן העורר "יכול להמשיך בפעילותו הנפסדת גם ממקום מעצר הבית, ולא ניתן לתת בו אמון".

5.        ביום 28.7.2013, התקיים דיון בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו, וחרף התנגדות המשיבה, קבע כב' השופט ח' כבוב כי העורר יופנה אל שירות המבחן, לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינו.

           לאחר שהוכן התסקיר כנדרש, התקיים דיון בשאלת המעצר, ביום 27.8.2013, בפני כב' השופט ד' רוזן.

           בפתח הדיון הצהיר בא כוחו של העורר דאז, עו"ד אבי כהן, כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. עם זאת, נטען כי העורר הינו "בורג קטן" בתיק זה, הוא לקח אחריות מלאה על מעשיו והפליל אחרים. הגם שאין מחלוקת כי קיימת מסוכנות מצידו של העורר, נטען כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר, בהתאם להמלצות שירות המבחן.

החלטתו של בית משפט קמא

6.        בפתח החלטתו, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר המעצר בעניינו של העורר. עולה מהתסקיר כי מדובר בצעיר, כבן 22, רווק, אשר התגורר טרם מעצרו בבית סבו וסבתו בחדרה. אביו של העורר הוא ערבי מוסלמי שריצה עונשי מאסר בגין ביצוע עבירות פליליות שונות. האב נפטר לפני כ-15 שנה, לאחר שסיים לרצות תקופת מאסר. האם היא יהודיה למחצה, אשר נישאה בשנית לאחר מות בעלה. העורר עצמו העדיף להתגורר, כאמור, בבית סבו וסבתו בחדרה. על רקע מוצאו המעורב של העורר, הוא חווה תחושות דחייה מצד מוריו וחבריו לספסל הלימודים. בהמשך, הוא השתלב בעבודה ביחד עם דודו, באיסוף אשפה ובמכירת מתכות. העורר מוגדר, בתקופת מעצרו, כטעון הגנה והוא נמנע מאינטראקציה עם כלואים אחרים. שירות המבחן התרשם כי העורר מסוגל "להתבוננות פנימית ולראייה ביקורתית ביחס לעצמו", וכי עצם חוויית המעצר עשוייה להפחית את הסיכון להישנות מעשים דומים. לפיכך, הומלץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר, היינו מעצר בית, בבית אמו ברמלה, ובפיקוח שלושה מפקחים מתאימים.

           בית משפט קמא דחה המלצה זו, בציינו כי מסוכנותו של העורר "פורצת גבולות", שכן הוא היה מוכן, בעבור בצע כסף, לסכן חיי אדם, ואין מדובר בסיכון תיאורטי "אלא סיכון קרוב וממשי". עוד נקבע, כי מסוכנות שכזאת לא ניתן לאיין, ככלל, בדרך של חלופת מעצר, וכי "רק בנסיבות יוצאות דופן, נסיבות בלתי רגילות, ישתכנע בית המשפט כי ניתן להפיג מסוכנות והרסנות שכזו בדרך של חלופת מעצר". משלא נמצאו, בעניינו של העורר, נסיבות יוצאות דופן מעין אלה, החליט בית משפט קמא לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

הערר

7.        בערר על החלטתו של בית משפט קמא, נטען כי יש לאבחן בין עניינו של העורר לבין המקרה אשר נדון בבש"פ 9036/12 פלוני נ' מדינת ישראל (19.12.2012) (להלן: עניין פלוני), עליו הסתמך גם בית המשפט המחוזי. בעניין פלוני קבע השופט (כתוארו אז) א' גרוניס כי, כאשר מדובר בעבירות של סחר בנשק וכן בנשיאה והובלה של נשק, "נראה שככלל אין מקום להורות על שימוש בחלופת מעצר". העורר דשם נעצר עד לתום ההליכים, למרות שמדובר בצעיר ללא עבר פלילי.

           לטענת העורר, עניינו קרוב יותר לזה שהתברר בבש"פ 71/13 צדוק נ' מדינת ישראל (13.1.2013) (להלן: עניין צדוק), שם החליט השופט צ' זילברטל, לקבל את עררו של צעיר, שיוחסו לו עבירות דומות, במסגרת הפרשה אשר נדונה בעניין פלוני, ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר. נטען, כי חלקו של העורר בפרשה שלפנינו הינו מינורי, והוא לא ידע על כוונתם של אלירן ואפי להניח את המטען בסניף "טיב טעם". עוד נטען, כי העורר הזהיר את השניים לבל ייפגע איש כתוצאה מהכנת מטען החבלה, שחלק מרכיביו - אך לא כולם - הובאו על-ידו. העורר נגרר אחר האחרים, הוא הודה במיוחס לו, וקיבל אחריות על מעשיו. בנסיבות אלה, נטען כי לא היתה סיבה לדחות את המלצת שירות המבחן, לשחרר את העורר למעצר בית בבית אמו, תחת פיקוח ערבים, שנבדקו ואושרו על-ידי שירות המבחן.

תגובת המשיבה

8.        עו"ד אמיר רבי, בא-כוח המשיבה, ביקש לדחות את הערר שכן מדובר ב"תיק חריג בחומרתו". העורר הוא שסיפק את חומרי הנפץ, ובכלל זה מסר שקית שהכילה רסיסי מתכת, שנועדו לזרוע הרס והרג. הוא לא הסתפק בסחר במטען, אלא גם היה מעורב בהרכבתו. העורר ידע על הכוונה להניח את המטען במקום כלשהו, והיה מודע לפוטנציאל ההרס הטמון בכך. אשר לתסקיר המבחן, נטען כי אין כל התייחסות לעבירה ולנסיבותיה והתסקיר מתמקד, אך ורק, בנסיבותיו של העורר עצמו.